מוטיבציה

מוטיבציה

מוטיבציה מוגדרת כסבירות שאדם יכנס לתוך, ימשיך ויאמץ לטווח ארוך אסטרגטגיה מסויימת לשינוי, ויהיה מוכן לפעול למען השגת יעדים מסויימים. למעשה, היא היא המהווה את המפתח לשינוי.על מנת לעורר מוטיבציה ולשמר אותה, יש להבין את המורכבויות המוטבעות בה. ראשית, עלינו לדעת כי לכל אדם יש מערכת מניעים יחודית המעוררת בו שאיפות ודוחפת אותו לפעולה, ולכן לא נוכל להניע את כל מטופלינו באמצעות גישה אחת ויחידה. שנית, יש להבין כי כל התנהגות אנושית נובעת ממוטיבציה. אם קורא מחליט להפסיק לקרוא ספר מסויים, לא נוכל לטעון שהוא חסר מוטיבציה, אלא שהתעוררה בו מוטיבציה להפסיק לקרוא. מוטיבציה זו דומה להתנגדות לטיפול/שינוי, וההתייחסות אליה היא חלק מהתהליך.
במיוחד רלבנטיים דברים אלה כשמדובר בילדים, ואפילו במתבגרים, משום שאלה מגיעים לרוב לטיפול שלא ביזמתם, ולעיתים אף אינם מודעים לבעיה שבעטיה הופנו לטיפול. לכן, לא תמיד קיימת בהם מוטיבציה לגביו, ותידרש עבודה מוטיבציונית לפניו ואף במהלכו. למזלנו, ניתן להשפיע על המוטיבציה הן במסגרת הטיפול, הן במסגרת הבית והן במסגרות החינוכיות, אם ההתייחסות אליה תכלול את ההיבטים הבאים:

1.  זיהוי השלב בו נמצא הילד מבחינת המוטיבציה :
    - אינו סבור שיש לו בעיה.
    - מכיר בכך שיש לו בעיה, אך עדיין מתנגד לטיפול.
    - מכיר בכך שיש לו בעיה, אך אינו מאמין בכוחו לבצע שינוי.
נבנה תוכנית לטיפול במוטיבציה בהתאם לשלב בו נמצא הילד, ונעדכן אותה בהתאם לשינויים במוטיבציה שלו. השלבים הבאים מהווים חלק מתכנית זו, אך הם גם ניתנים להפעלה בנפרד, בהתאם לשיקול דעתנו.

2.  נעזור לילד לחוות את הפער בין מצבו העכשווי לבין המצב הרצוי. גם אם הילד אינו מודע לבעייתו, ניצור חוסר שביעות רצון כלשהו מהמצב כרגע, ונעורר סקרנות לגבי חלופות טובות יותר ("כיצד זה יראה אם המצב ישתנה?", "מה ישתלם לך?")
3. נשתף את הילד באחריות לתהליך השינוי (למשל העלאת אפשרויות לפתרון בעיות), משום שמוטיבציה אמיתית אמורה "לבוא מבפנים". זוהי המוטיבציה הפנימית, שהיא ממושכת יותר מזו החיצונית (שמקורותיה תגמולים הניתנים מבחוץ).

4. ננסח יחד עם הילד (בהתאם לגילו) מטרות ארוכות טווח, חזון, תמונת  עתיד. באמצעות אי-ההלימה בינם לבין ההווה – נעורר את המוטיבציה לטיפול. רק כאשר הילד יחווה את יעדי הטיפול כמושכים, רלבנטיים לחייו וכנבחרים מתוך רצון חופשי, רק אז יוכל הטיפול "לזוז" לשלב הבא.

5. יחסי הגומלין של המטפל עם הילד חשובים לתהליך הטיפול בכלל, ולשלב יצירת המוטיבציה, בעיקר בתחילת הטיפול – בפרט. ליחסים אלה מספר היבטים חשובים:
- יצירת יחסי אמון בין המטפל והילד.
- הבעת אמפטיה וקבלה כלפי הילד בכלל וכלפי התנגדותו לטיפול בפרט, ונירמול התנגדות זו. אלה יעשו ע" טכניקות של האזנה פעילה ושיקוף.
- תמיכה בתחושת הערך העצמי והמסוגלות העצמית של הילד כדי לעורר בו אמונה ביכולתו לבצע שינוי  ("אמונה המגשימה את עצמה"), ותקווה.
- נימנע מ"לתייג" את הילד או להסכים עם תיוג שכבר נעשה, משום שדבר זה, בנוסף לפגיעה ולהשפלה, מפחית את התקווה לשינוי.

5. נעמוד על הסיבות להתנגדות לטיפול (היצמדות לדפוסי התנהגות קיימים, ערכים, הקשרים חברתיים, חוסר שליטה עצמית, תחושת חוסר אונים, ליקויי למידה, הפרעת קשב, פחד מכישלון/הצלחה, רווח משני מההתנהלות הנוכחית, בעיות בסביבה, וכו'). נבנה תוכנית התערבות מתאימה לסיבות ההתנגדות.

6. בד בבד עם הטיפול בגורמי ההתנגדות, נטפל בהתנגדות עצמה –  הילד יבחן יחד עם המטפל את ה"בעד" והנגד" בהקשר של השינוי.

7. נעודד דיבור פנימי חיובי לגבי השינוי - הצהרות מוטיבציוניות שינוסחו יחד עם הילד, ושיוכל לשלפן בשעת הצורך.דיבור פנימי זה יתייחס לביצועיו של הילד, ולא להשוואתו עם אחרים.

8. נדאג כי המטרות המוצבות הן במסגרת הטיפול, הן בבית והן במסגרת מערכת החינוך, תהיינה מטרות ריאליות,קצרות טווח, ממוקדות ומותאמות ליכולתו של הילד.

9.  עם כל חשיבותה של המוטיבציה הפנימית (ראה סעיף 2), לא משתמע מכך שאין לבנות תכנית לעיצוב התנהגות, הכוללת תגמולים ותמריצים להגברת המוטיבציה. תוכנית זו תותאם לילד, ותיקח בחשבון את מערכת המניעים היחודית שלו (שבחים, פרסים, קשר עם אנשים, יוקרה וכו'). תכנית כזו תכלול שיתוף פעולה עם הבית, ואף עם המסגרת החינוכית.

זהו זה, עכשיו ניתן לצאת לדרך.....